'הוא עוד לא מצא את דרכו', נכתב באחת הביקורות על אחת מתערוכותיו של נסים זלאיט שהתקיימה באגודת הציירים בתל אביב, בשנות השישים המוקדמות. גם היום, בגיל שמונים ותשע הוא מאשר הנחה זו כסוג של אקסיומה, עקרון יסוד בתהליך היצירה שלו. כי דרכו האמנותית היא חיפוש מתמיד ועיקש, מסע האין סופי אל הלא נודע. זהו מסע שהוא יוצא אליו בכל פעם שהוא ניצב מול בד לבן וחלק, והמכחול בידו.

זלאיט מדבר על היצירה כעל תהליך בלתי פוסק שנמשך בימים ובלילות. שנתו נטרפת והוא חולם ומקיץ וחולם בהקיץ ואינו יודע להבחין בין זה לבין זה. המחשבות שבין שינה לערות טורדות את מנוחתו וכשהוא מקיץ ומתיישב נוכח הבד הריק - המראות והצבעים שהתערבלו בחלומותיו נגוזים באחת, והיו כלא היו. נדמה לו שמוחו מתרוקן, חף מכל רעיון, טאבולה ראסה. ואז זה מגיע פתאום, והוא מניח צבע. ומה שהיה לבן וחלק כבר לא ישוב להיות כאשר היה.

לפעמים הוא צריך משטח גדול וחלק ולפעמים די בבד קטן ומחוספס. לעתים הוא מרכז את הדרמה בפינה מסויימת ובכך מדגיש את משטח הבד השקט עד למאד. ואז זהו מפגש כמו המפגש בין הים השקט לבין הסלעים החוסמים אותו ואת געש גליו.

יש אשר, לאחר שעות של עבודה על הבד, כשהוא יושב מול הציור ומתבונן בו, זלאיט חש שמשהו לא יושב טוב. ואז הכל מתחיל שוב, מבראשית, כי 'הקומפוזיציה צריכה להיות יציבה שאם לא כן - התמונה כולה נופלת. קומפוזיציה שלא מחזיקה את עצמה - זו לידה של ילד לא בריא', הוא אומר. 'ליצור משהו מלא כלום אינו דומה אפילו ללידה. כאן המצב הוא של המתנה, של ההתרחשות בלתי פוסקת, לעתים מהירה ודרמטית ולעיתים עדינה ושקטה'.